מה מסתתר מאחורי השפן הנכון? רוק משובח, עם נטיות ל-Surf אורבאני עוצמתי. חברי כבוד במסדר ההיפיסטוק. השפן הנכון בגלגולו הנוכחי, מכה בראש, כתמיד. 



תחילת 1977, מהפכת הפאנק בעיצומה. לאריאל קרס - ילד בן 12 שחזר בדיוק כרגע מטיול משפחתי של חודשיים בארגנטינה - התברר שבעודו משוטט בחוצות בואנוס איירס ורחובות פדרל, האווירה בקיבוץ שבו נולד וגדל, קיבוץ מצובה, השתנתה. איך שירד מהמטוס, החברים שלו מהכיתה התחילו להשמיע לו מוזיקה חדשה לגמרי. זה היה דיסקו – דברים כמו בקארה, בוני אם, טינה צ’רלס ואבבא עשו בו שמות. כאן נטמן זרע הפורענות.

עבר זמן מאוד קצר עד שקרס מצא בדיסקו את כל הפסול במוזיקה הפופולרית. כן, כבר אז היתה לו נפש ביקורתית. הדיסקו היה שטחי, רדוד, מונוטוני, טכנוקרטי וחסר אישיות – סתם מוזיקה מחורבנת לריקודים. הוא עבר מיד לצד השני: לא רק רוקנרול בקסטז’אנו, אלא גם מטאל ופאנק. בקיבוץ שלו, הוא היה היחיד. כל האחרים המשיכו עם הדיסקו המאוס, מה שגרר לא מעט תאקלים. קרס אהב לשמוע פיסטולס, ג’ו ג’קסון, קווין, וואן הלן, קלאש, איאן דיורי, אלביס קוסטלו, מדנס, פוליס, אקס-טי-סי, הקארס, קיס וכל שאר הדברים הטובים שהיו אז (והגיעו אפילו למצעדים). קרס היה אפילו מביא את התקליטים שלו לשיעורי המוזיקה בבית הספר – עד כדי כך הוא היה תמים.

בעיצומה של כיתה ז’, בערך בגיל 13, גמלה ההחלטה בליבו של קרס להקים להקה. יחד עם ידידו אלון שער וילד נוסף בשם אילן קדמון הם חילקו את התפקידים בלהקה והחלו ללמוד לנגן – שער תופים, קדמון גיטרה וקרס קלידים (הם לא היו מודעים עדיין, כנראה, לחשיבותו של הבאס). קדמון הפלגמט פרש במהרה מלימודי הגיטרה, אבל שער וקרס התמידו.

וכך, בעודו בבית הספר סולם צור, קרס הקים את הלהקה הראשונה שלו יחד עם שער ועם פיליפ קופר מקיבוץ בית העמק, שניגן על הגיטרה המצ’וקמקת, דמויית הפנדר, של מצובה ולפעמים על באס. ללהקה הזו לא היה שם – החברים היו נפגשים בחדר המוזיקה של מצובה ומבלים שעות בנגינה, אלתורים והמצאת שטויות באווירה אנרכיסטית, עם המון צחוקים. הרבה מזה הוקלט על קלטות בטייפ הסטריאו המשוכלל, לזמנו, של שער.

הציוד אמנם היה בסיסי לגמרי – מגבר חלילית אחד שניסה לסחוב את כל הכלים, כולל מיקרופון לשירה, ויצר דיסטורשן טבעי – אבל בהחלט היה כיף. הלהקה פליגייטה קטעים מוכרים והמציאה שירים על טיפוסים מוכרים כמו לקס, מקס, טלי, גדי וציון הקרפד. לצד אלה היא גם כתבה שירים מקוריים – "חביבה", שעסק במורה ההונגרייה להיסטוריה ("אריאל ופילפ, להוציא נייר-אה!"), ו"חגית" שעסק בילדה יפהפייה במיוחד מהמחזור. נוט. אין ספק, התיכון בהחלט מספק טונות של נושאים לכתיבה.   

פיליפ קופר מבית העמק יסלח לנו, אבל באותה תקופה הוא היה מופרע רציני (היום הוא חזק בבנקאות העולמית, חוג הסילון מה שנקרא). הוא היה הגיטריסט הראשון שאיתו קרס שיתף פעולה. למרות שבעיקר השתוללו ולא ממש ידעו לנגן, כאן כתבו הצמד קופר-קרס את השירים הראשונים של מה שיהפוך ברבות הימים ללהקת השפן הנכון. "מי שרוצה סטירה (שיגיד אני)", "חגית", "נאצי פיהרר" (במקור "אדולף היטלר") ועוד רבים ו(לא) טובים נוגנו והוקלטו. חלקם מנוגנים עד היום בהופעות השפן הנכון. ההקלטות האותנטיות מאותם סשנים הזויים ומצחיקים בטירוף מסוף הסבנטיז שמורים עד היום בארכיונים שבמרתפי הלהקה.

 

אלון שער, המתופף המיתולוגי, לא היה אמנם מתופף גדול, אבל איכשהו התאים ללהקה כמו כפפה ליד של שוער (וגם לא היתה אלטרנטיבה).קשה למצוא מתופפים בכלל, בטח ובטח בקיבוצים שעל גבול הלבנון. קרס ניגן באותם ימים בקלידים – פסנתר לפעמים, ולרוב באורגן הפארפיסה המצ’וכלל-כביכול-נוט של הקיבוץ, עם הרגיסטרים הדביליים מפלסטיק, שהשמיע דווקא אחלה צלילים. כשקרס נוכח כי הקלידים לא עונים על ציפיותיו, כלומר, לא היה בהם דיסטורשן, החליט לבסוף ללמוד גיטרה – וזאת היתה סאגה מתמשכת בפני עצמה, שלא נתאר אותה כאן. נציין רק שקרס השמאלי נאלץ ללמוד לנגן כמו המוני הימניים, בגלל שהגיטרה היחידה בקיבוץ היתה ימנית. המורים שלו, ובייחוד חיים זיו (זיפת) מנהריה, היו פשוט זוועה. במהרה קרס הבין שעדיף ללמוד לבד.

בשלב הבא הצטרף ללהקה דורון לכמן המזוקן (מאז שהוא זוכר את עצמו) מרגבה, וזאת לאחר פרישתו של קופר. ההרכב שמנה את שער, לכמן וקרס עשה חזרות בחדר הקרנת הסרטים שבמרומי אולם המופעים של הקיבוץ, ומשם עבר למגדל המים. כאן נוצרו שירים כמו "גלידה וניל" או "יידישע רעגע", ושמות ההרכב התחלפו כמו סכיני הגילוח של לכמן – "הסברס משתילה", "שלוסהורן ברבדוס" ו"פוליטכניקה ניצנים" הפכו ל"אדוא" (על שם עוד מכוערת מבית הספר (!), וגם ראשי התיבות של שמות השלושה) – ולבסוף העסק נסגר עם השם "אוסטרלוס פיתקוס".

ההרכב הופיע בהמשך גם ב"מצוזמר" (פסטיבל הזמר והפזמון של מצובה! היו ימים) עם השיר הבלתי נשכח "ילד מבחנים", או "ילד מבחנות", או "מחשבות" (מי זוכר?) וכן במסיבת הסיום של בית הספר בכמה קאברים חביבים, שהובילו להרבה סקס במפגש המחודש עם נערות המחזור. קרס התחיל להבין מאיפה משתין ה... לא חשוב.

למה מפגש מחודש? כי די הרבה זמן לפני מסיבת הסיום, בגיל 15 וחצי בערך, קרס עזב את בית הספר לאנחות. בדיוק באותה תקופה הוא פגש סוף סוף פאנקיסט אמיתי, גרג דאן מאנגליה, שהגיע לקיבוץ עם חבורה ענקית של מתנדבים. השניים, בעזרת המתנדבים וכן אולפניסטים שלמדו במצובה עברית, הקימו את the Dead Begins , צמד הפאנק הקיבוצי הראשון וכנראה גם האחרון, שנקרא על שמו של ראש הממשלה המכהן דאז מנחם בגין (כמו הלהקה, גם השם בהחלט הקדים את זמנו). דאן וקרס כתבו שירים שנעו בין פאנק גולמי לחומר מעט נסיוני יותר, עם השפעות של הפיסטולס, מגאזין, קילינג ג’וק, מוזיקת אוי וכו’. הטקסטים עסקו בחיים הזוועתיים בקיבוץ, וזה קרה עוד כשהקיבוץ היה בשיא כוחו החברתי-כלכלי. קרס ודאן ראו את הנפילה מגיעה, כתבו על עבודות בזויות של שוטף כלים ומנהיג עדרי תרנגולי הודו, וכן על עניינים פוליטיים, על טירוף ועל זיהום סביבתי ומחשבתי.

הדד בגינס כתבו והקליטו באמצעים ביתיים פרימיטיביים תשעה שירים באנגלית. שבעה מהם הוקלטו על הקלטת Kibbutsim Chaos, ללא תופים אך בעזרת אובר-דאבינג ושימוש בתיבת המקצבים של אורגן הפארפיסה בדרכים יצירתיות. ההקלטות נעשו על טייפ הסטריאו של שער, שירים נוספים הוקלטו בקלטת הלייב Live Chaos, כשהדד בגינס הופיעו במועדון האולפן יחד עם הקורונאס וקארססקארס. וואחד עבודה!

למרות שלא תופף בקלטת ה"רשמית", שער חזר לתמונה בהופעות הספורות של הדד בגינס. כמתופף פאנק הוא היה דווקא לא רע בכלל. בהופעה הראשונה, שנערכה כאמור במועדון האולפן של מצובה, הדד בגינס הציגו חידוש מהפכני בעולם הפאנק. בשיר "Death Turkeys" הם השליכו תרנגולי הודו מתים ומרוחים בחרא ודם קרוש על הקהל שלהם. הקהל כמובן השליך את הגוויות בחזרה על הלהקה, וכך נוצר סוג של דיאלוג, ונוצק הבסיס לסטייג’-דייבינג ולפוגו. בהמשך, בשיר "Dishwasher", מתנדב בשם מייק (דרא"פ) התיז על הקהל מים עם סבון וזרק עליהם סכו"ם וצלחות. בהופעה נוספת, שנערכה שבוע לאחר מכן בראש הנקרה, הוזהרה הלהקה שלא להשליך גוויות הודונים, אך התעלמה מהאיסור של רכזת התרבות. ההודונים נאספו בבוקר והושלכו בלילה, וכך הדד בגינס ייסדו למעשה אלטרנטיבה לתרבות הקיבוצית העבשה, מחתרת שפעלה נגד הדיקטטורה של ועדות התרבות הספוגה ערבי בינגו ושירה בציבור, וגם נגד המוזיקה הנוראית של הדיסקוטק.

באותה תקופה היו בקיבוץ המון נגנים והיה כיף. הרכבים קמו והתפרקו כמו זבל. קרס ניגן גם ב"קורונאס", עם גארי טרוליו (גאז) ממנצ’סטר, בעיקר סטנדרטים של רוקנרול (אלביס, פאטס דומינו ואפילו תין ליזי). הזמר בהרכב היה פיטר, מתנדב אוסטרלי. דיויד גאבורין (לימים מנהיג להקת הסאנדייז) שיתף פעולה גם הוא לעיתים. ערן (חרס) נתנס הפציע, ותרם כמה סולואים. אבל השותף החשוב מלבד גרג דאן בדד בגינס היה אולפניסט אמריקאי צעיר, מופרע ומוכשר בשם קרייג ארליק. הוא שר שיר אחד בהופעה, כתב בהמשך טקסטים באנגלית לשפן הנכון וגם היה אחראי על השלכת ההודים המתים. בהופעה בראש הנקרה קרייג סיים להשליך את ההודים, שר את השיר שלו ואחר כך ביצע פוגו היסטרי, כה מטורף עד שהוא כמעט שבר לעצמו את הראש כשנתקע במשקוף של דלת. את המשך ההופעה הוא בילה מאחורי המקרר.

התקופה הקצרה עם הדד בגינס – פחות משנה וחצי בין שנת 81’ ל-82’, עיצבה את גישתו המוזיקלית של קרס, שהתבטאה בעתיד בחומרים של השפן: נונסנס, רוקנרול, קטעים נסיוניים והרבה דיסטורשן ומקצבים מהירים.

לאחר שדאן חזר לאנגליה (הקשר נשמר עד היום) קרס המשיך לעבוד עם לכמן ושער במסגרת אוסטרלוס פיתקוס. כששער העצל והנרפה החל לפשל, הבריז מחזרות וכו’ (בעיקר בתירוץ "אמא שלי הכינה בורקס", מה שהוביל להמצאת הביטוי "לא תופים ולא שער"), הוא הוחלף כלאחר יד במתופפים אחרים – כמו למשל אמיר קרס, "אח של" אריאל ואחד מטובי המתופפים שהיו בלהקה, או לורן מזרחי, אולפניסט אמריקאי שגם הוא היה מתופף פאנק-רוק משוכלל ביותר, אחד הגדולים שיצא לקרס לעבוד איתם (בארה"ב הוא ניגן עם הדיפקטס). עם אמיר, שער ולורן לסירוגין, הלהקה יצאה להופעות ברחבי הקיבוצים של הגליל. זה כלל כמה הופעות בקיבוץ האם מצובה, כולל אחת כחימום לחבורת המפגרים של להקת "אצבע דיגיטלית" (הידועה יותר כ"אבנר מנהריה"); היו הופעות תקופתיות בראש הנקרה, והלהקה הופיעה גם ברגבה, עברון, מלכיה, תובל, רביד, נטור, כברי וברעם, בין היתר. בייחוד זכורה הופעה של ההרכב בבסיס הצבאי של קרס, "מחוז גליל" במסיבת החנוכה. הערסים המקומיים, שחשבו שיזכו למוזיקת ריקודים שתאפשר להם לסובב את בנות זוגם באלגנטיות ספורטיבית, נאלצו להסתפק בגרסת פאנק הזויה ל"נר לי נר לי". לפי חשבון הלהקה, היא הופיעה 32 פעמים ברחבי הגליל בתקופה זו.

השפן הנכון הוקמה על חורבות אוסטרלוס פיתקוס בינואר 88’. זו היתה למעשה אותה להקה, אך באמצע אחת ההופעות הוחלף השם למחאות הקהל, ונשאר מאז. קרס היה כבר בצבא אז, וכך היה לו קל יותר להחליף את השם ולדחוף את השפן – כי בצבא יש המון זמן פנוי.

 

כאן נכנסת לתמונה ה"שוגר מאמא", כפי שקרס מכנה אותה. לקרס היתה באותה עת חברה מאנגליה, שהבטיחה לעזור במימון הקלטות האלבום הראשון של השפן. הבחורה היתה קצת גדולה מקרס, עשירה יחסית, וקרס התפרן הסכים לקבל את התרומה. הליידי החביבה גייסה את השקלונים הדרושים וההקלטות יצאו לדרך. מיכה להמן מקיבוץ יפעת היה הסאונדמן, והשפן הקליטו במהירות את "שפת ארנבת", ששמו שונה מיד ל"השפן הנכון?". אלה היו שלושה ימים קסומים ביפעת, כשקרס והלהקה מתאכסנים אצל הדודה של קרס בטבעון. דצמבר 89’ ייזכר לטובה עם הרבה דיסטורשן, קצב, הרמוניות וקפה חם. האלבום ראה אור באביב 90’ בפורמט קלטת בלייבל האוזן השלישית, וכלל כמה מהקלאסיקות של השפן עד היום: "הרצל", איש במשביר" (שיצא כסינגל), "הגשם מטפטף" ו"אצל יוסי במרתף". המתופף שהקליט עם הלהקה את האלבום היה אביחי בן ציון המצוין מראש הנקרה. קרס עד היום מודה להשגחה העליונה ששער לא רצה, או לא יכול היה (מי זוכר?) להשתתף בהקלטות. ואולי אין צורך להודות להשגחה, אלא רק לאימא של שער ולבורקסים המעולים, הניחוחיים, המשובחים ממש, שנהגה לאפות.

באלבום קרס לקח על עצמו את כל הגיטרות, כמה ליינים של באס, את השירה ואת הקולות. תרומתו של לכמן היתה אמנם חשובה, אך הוא היה זייפן לא קטן ובאסיסט מוגבל לחלוטין. השפן היו באותה תקופה חלק מגל להקות אמורפי שהחזירו את רוק הגיטרות לתמונה, הרבה בעזרת האוזן השלישית. אבל בעוד רוב מנכבדי התחייה הזו היו ילדי שמנת עירוניים משכונות מבוססות, אנחנו היינו קיבוצניקים – ככה שלא ממש הרגשנו כחלק ממשהו.

 

הכתבות הראשונות על השפן הנכון הופיעו בעיתונים "קיבוץ" ו"כל העיר" הירושלמי במרץ 89’. ב"קיבוץ" כתבה עלינו שרה צפרוני, ב"כל העיר" אוהד פישוף ויורם בר ז"ל. זה קרה כי באותו זמן הלהקה החלה להופיע במועדונים בתל אביב, חיפה וירושלים. הופענו בפרגוד, בפינגווין, בליקוויד, והגענו גם לפסטיבל ערד ולתיאטרון האחר בעכו. בטלוויזיה קיבלנו חשיפה בתוכנית "קיץ בהנגאר". באותה תקופה נושאי המגבעת הציעו לקרס להצטרף אליהם כבאסיסט. האידיוט סירב, ומצטער על כך עד היום.

העיתונים די פירגנו ללהקה, הביקורות על הקלטת הראשונה היו אפילו טובות למדי. אך הלהקה זכתה להתייחסות בעיקר בעיתונים שוליים כמו "חדשות", "קיבוץ", "במעלה" ו"דבר" – בעוד העיתונים הגדולים משדרים חוסר עניין, בדיוק כמו היום כשמדובר במוזיקת שוליים אמיתית. ובכל זאת, בסוף האייטיז היתה הרבה יותר פתיחות לחומרים כמו אלה של השפן.

באחד במאי 92’ השפן שלפו את הקלטת השנייה שלהם – "פוחל"ץ: פופ חילוני, לבן וצפוני", שיצאה גם היא בלייבל של האוזן. מלבד קרס ולכמן ניגנו בהקלטות הפעם יואב בונצל (שמאוחר יותר הגיע עד האירוויזיון עם דפנה דקל) וישי אלהרר, מלהקת גונבי האופניים שהפכה לנובמבר. הקלטת הוקלטה בארבעה ימי חזרות ושלושה ימי הקלטה בלבד, מין פרויקט שכזה. הבעיה היתה שאלהרר ובונצל לא היו זמינים להופעות, וכך פנו חברי השפן שוב אל ברירת המחדל – אלון שער. ערן נתנס הצטרף להרכב כגיטריסט שני, והלהקה הפכה לרביעייה. מתקופה זו זכור במיוחד המיינור-היט של השפן, "ראפ עברי", שהושמע לא רע וזינק למקום ה-26 במצעד של רשת ג’ – זו היתה הפעם הראשונה והיחידה שהיינו במצעד. "ראפ עברי" יצא כבי-סייד על סינגל כפול, שצד א’ שלו היה שיר הרגאיי "קרשים" (עם סולו סקסופון מרהיב של גלעד עצמון). "קרשים" היה השיר הכי מופק של הלהקה עד אז, והשפן היו בטוחים שיהפוך ללהיט. הוא זכה להתעלמות מוחלטת, ודווקא "ראפ עברי", שיצא חוצץ כבר אז נגד תופעת הראפ המטומטמת (שוב הקדמנו את זמננו בעשר שנים), זכה להשמעות רבות.

למרות שב"פוחל"ץ" היו כמה משירי המפתח של השפן, כמו "ראפ עברי", "הספד למנוח" ו"פוחל"ץ", התחושה שלנו היום היא שזו היתה קלטת לא מספיק מגובשת, עם יותר מדי בדיחות פרטיות, סאונד לא אחיד וכו’. הביקורות עלו על זה והיו די שליליות. 

ובכל זאת, זו היתה תקופה פעילה ביותר מבחינת השפן: הלהקה הכינה שלושה קליפים לשירים "ראפ עברי", "החזיר" ו"לוקסוס". הקליפים צולמו בסוף החורף בקיבוץ צרעה (במאי: חגי לפיד). בטלוויזיה השפן זכה לחשיפה לא רעה, לא רק בגלל הקליפ של "ראפ עברי". הגענו ל"תוסס" (עם המראיין הטירון אקי אבני), ל"עד פופ" ואף לגבי גזית, שצולמה על הדשא של שרת החינוך דאז, שולמית אלוני, בכפר שמריהו. זכינו לפגוש את השר המכובד גונן שגב (שלא הציע לנו סוכריות) וגם את השרה עצמה, שהגישה לנו שזיפים טריים. השפן הרעישו עולמות עם "ראפ עברי" בשכונת העשירים כל אחר הצהריים והפריעו להם לישון. לפחות זה. 

ב-92’ השפן גם הופיעו לראשונה בפסטיבל ערד. חשיפה נוספת קיבלה הלהקה בתוכנית ראש השנה של ירון לונדון בערוץ 2 הנסיוני דאז. לונדון נבח "ררררראפ! רררראפ!" והלהקה ביצעה את "ראפ עברי" (כן, שוב הלהיט הזה) אל מול פני האומה, שטופת דמע וקסם. לבסוף, כאות הסיום של התוכנית, השפן ביצעו קאבר בסגנון רגאיי לשיר המשובח "הקיץ עבר", עם חרס על הקסילופון מעץ, שנשמע משום-מה כמו סטיל דראם, ושער על התופים. הקטע הוקלט במקום, עם הציוד של אולפן הטלוויזיה. לייב אין ערוץ 2 – וזו גם היתה ההקלטה היחידה של השפן שבה נשמע התיפוף של אלון שער! תודה, חבר!

 

השלב הבא היה משמעותי ביותר בתולדות השפן – בעוד "פוחל"ץ" הוקלט עדיין באווירה "קיבוצית", תוך שיתוף פעולה עם חברי ילדות מהקיבוץ, העובדה היתה שקרס כבר לא היה קיבוצניק. הוא סיים צבא בדרגת סמל ועבר לתל אביב אחרי טיול ממושך באירופה, בואך מלחמת המפרץ 1. הוא חזר לארץ שבע הופעות מטאל ונפל להפצצות של סדאם, וכבר ב"פוחל"ץ" ניתן היה לחוש בהשפעות המעבר לעיר. התכנים הקיבוציים בשירים הפכו משניים, למרות שעד היום קרס אינו מתכחש לעברו האפל בהודיה של הקיבוץ. מכיוון שהפך "עירוני", קרס גם הפסיק להציג את השפן כחבורה של פאנקיסטים פלאחים שלא יודעים למלא צ’קים, והלהקה עברה פאזה.

שינוי נוסף היה בהפסקת שיתוף הפעולה עם לכמן הפלגמט. אחרי יותר משבע שנים של עבודה משותפת, קרס הבין שלכמן (שתרם המון ללהקה) רק מעכב אותה ושניתן יהיה להסתדר טוב יותר בלעדיו (אפשר לקרוא לזה "חילוקי דעות אמנותיים". וואלה). קרס הקים את השפן בהרכב מחודש בשנת 93’, עת הצטרפו אליו המתופף אביב ברק (שהיה אז בן 16) והבאסיסט/גיטריסט אורי קליאן, שניהם פליטי להקת ג’וני הכבאי. עם שני הצעירים האנרגטיים, נגנים מעולים במיוחד, השפן נשמע הדוק ומקצועי יותר מאי פעם.

את השינוי המשמעותי האחרון ניתן לתלות בטעמו המוזיקלי המשתנה של קרס. הוא תמיד אהב מטאל, ריפים הוא כתב מאז ומעולם וסולואים מהירים-מחונטרשים היו הלחם והחמאה שלו - אבל השפן נטה דווקא לכיוון הפאנק. עם זאת, בסוף האייטיז קרס שמע הרבה מטאליקה ושות’, ובניינטיז נסע לפסטיבלי רוק ענקיים בבריטניה והתאהב בפנטרה. כתוצאה מכך המוזיקה שכתב נטתה יותר לתחום המטאל – בריפים, בקונסטרוקציה ובגישה הכללית.

 

זה התבטא היטב באלבום השלישי של השפן הנכון, הראשון בפורמט דיסק (הד ארצי) שיצא באוגוסט 95’ ונקרא "השטרודל האנושי". קרס רואה בו עד היום את היצירה השלמה והמוצלחת ביותר של השפן, 14 שירים מהירים וצפופים (חלקם הקלטות מחודשות של שירים מאלבומים קודמים) עם הרבה ריפים כבדים וסולואים. ב"שטרודל" היו שני שירים של קרייג ארליק, "שוטפכלים" המתורגם של הדד בגינס ואפילו "נאצי פיהרר" מימי פיליפ קופר. האלבום זכה לחשיפה לא רעה, הרבה בזכות הקליפ לקאבר של השפן לשירו המצוין שלח בני ברמן "בפונדק קטן" (מילים: אחי יעקב, בימוי: ירון גת), שמוקרן עד היום בטלוויזיה. בקליפ נראית הלהקה חוטפת את הקברניט ברמן מפונדק קטן ומעלה אותו לחללית – כל עניין החטיפות על ידי חייזרים עוד היה אז בחיתוליו, כך ששוב (!) הקדמנו את זמננו. כתבה ב"תרבות מעריב" היתה השיא של חדירת השפן לתקשורת הממוסדת. גם הביקורות היו די טובות, חוץ מאלה שטענו שאנחנו מושפעים בין היתר מאביב גפן (???) ומאיפה הילד (!!!). אולי להיפך?

הלהקה הופיעה בעיקר בתל אביב – רוקסן, לוגוס, מיתוס, בית לסין ואף פתחה את היום היחיד של פסטיבל ערד באותה שנה, הזכור לדיראון עולם בגלל האסון שאירע בו בהופעת משינה בערבו של אותו יום מר ונמהר. בכלל, אסונות מוזרים אינם זרים לשפן – הלהקה קבעה את "ההופעה החגיגית" לרגל צאת "השטרודל האנושי" ל-9.11.95. במוצאי שבת שלפני כן, 4.11, יגאל עמיר רצח את יצחק רבין. ההופעה בוטלה. שוב אביב גפן הרוויח על חשבוננו.

אך מיד לאחר הרצח יצאו חברי הלהקה, מצויידים בתודעה פוליטית-היסטורית ובמצלמת כתף, עם גיטרות על הגב, לכיכר מלכי ישראל וצילמו שם קליפ. בקליפ, ששודר עד היום אולי פעמיים בערוץ 24, הם נראים צועדים בין אלפי האבלים בתוך הכאוס המהבהב של הנרות עם הגיטרות המכותפות. מה שלא רואים שם זה את קרס פוגש שוב את שרה צפרוני ולוקח את הטלפון שלה. הם התחתנו חצי שנה מאוחר יותר ויש להם היום שלושה ילדים.

 

אחרי שנגמר השטרודל, למרות טונות של חומרים חדשים שקרס כתב, ההרכב חדל לתפקד כי אורי קליאן (שהיה בצבא) ואביב ברק (שמעולם לא שקל לשרת שם) החלו לעבוד עם להקות אחרות. גם קרס ניסה את כוחו כבאסיסט בלהקות נוספות, והקים הרכב צדדי בשם "מוסטפה" שלא האריך ימים. בספטמבר 97’ קרס החליט להקים את השפן שוב מרבצו, והחל לעבוד עם הבאסיסט אמיתי סלע והמתופף רפי חברוני. הצוות הקליט אי.פי של חמישה קטעים בשם "קיץ נצחי" והוציא אותו באביב 98’. זו היתה הפעם הראשונה שהשפן הוציאו חומר בצורה עצמאית, במהדורות זעירות. הסינגל שנשלף היה "שבת זה כדורגל", עם קולו של יורם ארבל. הוא שודר מעט מאוד. התקשורת התייחסה למאמץ של הלהקה בכמה ביקורות אוהדות ובכתבה גדולה ב"תרבות מעריב". עותקים ספורים נשלחו לרדיו ולחברות התקליטים – ולכן סלע וקרס הופתעו מאוד לקבל יום אחד טלפון משי להב, איש הארנבות של קספר שתפס עמדה בכירה באן.אם.סי. כמנהל המחלקה העברית או מה. הוא הזמין אותם למשרדו המהודר בראשון לציון. "בואו נעשה דיסק", אמר.

במימון החברה השפן נכנסו לאולפן והקליטו שמונה קטעים ל"דמו 99"’, שהיה עתיד להצטרף ל"קיץ נצחי" וליצור את החמישי של השפן - אך כשלהב שמע את החומרים הוא התחיל לנאום לנו: "אתם עוד ברבע הדרך", חזר האיש החביב על המנטרות הרגילות כתקליט מקולקל, "צריך עוד לעבוד על זה, זה לא בוגר מספיק", ועוד הוסיף הצעות נפסדות (וכה צפויות!) על הצורך לרכך את החומר, להוסיף זמרת, קלידים, מיתרים... אבל למה כבר אפשר לצפות מהאיש שהקים את היי פייב? למה באמת ציפינו מחברה כמו אן.אם.סי.? הפרויקט בוטל במיידי, אנחנו מתנצלים ומקווים שזה לא יקרה שוב. את השירים של דמו 99’ נוציא בזמן ובמקום שייראו לנו.

סוף הניינטיז היו זמנים טכנוקרטיים, כולם עברו להשחית את זמנם על "מוזיקה" מביכה של די.ג’ייז, גיטריסטים גדולים התחילו "לעשות אלקטרוני" והמצב נראה זוועה. הגיטרות החלו לחזור לעניינים רק סביב שנת 2000.

 

בינתיים הלהקה המשיכה לפעול על אש קטנה מאוד, כשהיא מופיעה פה ושם – פסטיבל הקומיקס האלטרנטיבי, הפטיפון, קיבוץ בית אלפא, הצוללת בירושלים, ההאנגר בנמל תל אביב ובפסטיבלי דירטי בתיאטרון תמונע (אותם אירגן קרס). בחנוכה 2000 ביצענו גרסת רגאיי ל"פילפילון" בפסטיגל"ץ בהיינקן הבימה עם זמרת הכוכב-נולד בפוטנציה מאיה סבג. בשנים אלה ניגן איתנו הגיטריסט-באסיסט-קלידן יוקי פלץ, שגם עזר בעיבודים ובהקלטות.

קליאן וברק הצטרפו לשפן מחדש בינואר 2001, לשם הקלטות בלבד. במאי אותה שנה הוקלט "מצעד ההכחדה" בפטיפון. נכון, עברו כבר ארבע שנים, אבל הוא ייצא בסוף, עם 11 שירים. בנוסף, קרס הכין עם קליאן דיסק עם 8 שירים באנגלית שייצא כנראה בקיץ 2005. בינתיים שוחרר לרדיו עוד תקליט שדרים – עם הלהיט "הקיץ עבר", שהשפן ביצעו אצל לונדון, בעיבוד והקלטה משופרים. הבי-סייד היה "זמן גלישה". "הקיץ עבר" הושמע פה ושם, מ"זמן גלישה" התעלמו, כצפוי.

בקיץ 2004 קרס הופיע עם חומרים של השפן בבודפשט, הונגריה. בחורף 2005 קרס הקים הרכב נוסף של השפן הנכון, פאואר-טריו קלאסי עם אבי כהן-בנדיט בבאס ואילן רבי בתופים.    



טרום-דיסקוגרפיה: